תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא נכתב על ידי רבי שלום נח ברזובסקי, בן דודו וידידו של הרבי מסלונים שנרצח בשואה. הדברים נאמרו בישיבת סלונים בשנת תש"ך (1960). במבוא דברי הגות על השואה. חלקו הראשון עוסק בחוסר האפשרות להבין את אסון השואה ואת שפלות האדם אשר ביצע אותה בריש גלי. המסקנה המתבקשת אפוא היא "המשכיל בעת ההיא ידום" (עמוס, ד'). אולם, הדממה נועדה למחשבה, והדברים במבוא מוצגים כחומר למחשבה זו.
המחבר מעמיד את השואה כאירוע שאין לו תקדים, אין לו פשר ולא הגיון, כאחד "מסודות הבריאה". בין הדברים שהוא מונה כחסרי כל אפשרות להבנה: שנאתו הטוטלית של היטלר ליהודים והעובדה שהעולם שתק, המחבר מציע הסבר בדרך קבלית, המציג את היטלר כשורש הטומאה מכוח הסיטרא אחרא, הלוחם בכל גילוי של קדושה, ומכאן שנאתו הגדולה לעם ישראל בכלל ולגילוי של רוחניות ודת בפרט. המחבר מציין עוד שתי תופעות שאין להן תקדים ופשר - העובדה שלא נותר שריד ממיליוני יהודים, גם לא קבר ומצבה. ובנוסף, שלא נקבעו קינות ויום תענית על אירוע כה קשה. נראה שבשל ההיקף הנורא של האסון, שלא היה לו תקדים, קשה להביע את עוצמתו בשפה אנושית, ומה שהולם אותו היא דווקא הדומיה.
החלק השני מוקדש למהות זיכרון השואה. לדעתו, כמו בחורבן ירושלים, יש לשים את הדגש על הדור שאבד ועל גדלותו, על הכרות עם ענקי רוח ודור דעה שנכחדו מן העולם. בכוח הזכירה אנו מתחברים לדור זה וגם יכולים להמשיך בדרכו. לדעתו, המאפיין הבולט של הדור שקדם לשואה היה אחיזתו בחיים רוחניים, והמקום הצר שתפשו חיי החומר בשאיפותיו ובהליכותיו.
המחבר מדבר על מהותו של הסתר פנים לפרט ולציבור, ומדגיש כי עקרו של ההסתר הוא באובדן הצדיקים. בשואה נתקיימו כל צורות ההסתר. המחבר מונה כמה גילויים של אור בעלטת התקופה. ראשית, גילויי הגבורה הרוחנית בשואה. שנית, הגילויים של קידוש השם, שהינם חוליה בהתנגדות הרוחנית לנאצים. שלישית, אחרי החורבן, השבתם של ילדים לחיק עמם, והניצוץ היהודי שהתעורר בהם.

המבוא:

(עמוד טז)

פרק שני
על ההשמדה והחורבן
שתוק, כך עלה במחשבה לפני!
(מנחות כ"ט)

א.
בבואנו להתעמק ולהרהר בכל הנוגע להשמדה הנאצית, אין אנו מוצאים שום ביטוי והגדרה הולמת למציאות זו, האיומה מכל איום. ההיקף והעומק של הטרגדיה הנוראה הם מעבר לכל דמיון ומחשבה אנושית. כל התיאורים המזעזעים והשחורים מני שחור, מחוירים למול המציאות האכזרית כשהיא לעצמה. כל פגעי העולם-הזה יש מהם קטנים, יש גדולים ויש המגיעים לשיא, יש רשעות, יש אכזריות ויש התעללות שטנית עד לשיא - ואולם כל מה שהתרחש בתקופת השואה הוא ענין שלמעלה מכל מציאות, מיום ברוא אלקים אדם בצלמו.

וכאז - כן עתה. כשם שבימים ההם, כאשר פרצה התבערה הענקית מתוככי ארץ הדמים הארורה ולשונות-האש התפשטו והשתוללו כמעט בכל מדינות אירופה וביחוד בארץ פולין, ושרפו והשמידו את כל בית ישראל, כשם שהיינו אז מוכי-תדהמה והמוח האנשי לא היה מסוגל לתפוס איך מתחולל חזיון-אימים כזה לעין השמש, כיצד נהפכה מדינה שלמה בת מיליוני אנשים למאורה של חיות טרף משתוללות הצמאות לדם יהודי וידיהם המסואבות מבעירות את כבשני-המוות הענקיים של טרבלינקה אושביץ ובלזיץ, בהם שרפו יומם ולילה את גופותיהם של מיליוני הקדושים ואפרם פוזר לכל רוח ועצמותיהם נטחנו ושימשו כדשן לסבון וכזבל לשדות, איך יתכן שכל זה ייעשה על-פני כדור הארץ בריש גלי ובאין מפריע ליצורים המזוהמים הללו - כך גם עתה, אחרי שחלפה כבר מאז תקופה של כ"ה שנים והתרחקנו מרחק רב מאימי הימים ההם, עדיין התדהמה במקומה עומדת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, אפסה מאתנו נקודת-אור שתפזר קמעא את חשכת המחשבה העוטפת סוגיא זו ותבהיר מעט
(עמוד יז)
את מאורעות השואה. מרבית הספרים והסופרים שכתבו על נושא זה החטיאו את המטרה ולא נגעו אפילו באפס קצהו. ובכגון דא נאמר "המשכיל בעת ההיא ידום" (עמוס, ד'), כי רק הדממה המעיקה של המשכיל היא הביטוי היחיד ההולם את העת ההיא.

אכן, היות ודממה כזו מותנית בכך שתהא נביעתה מעומק המחשבה של המשכיל, יהיו נא איפוא דברינו הבאים כחומר למחשבה של הדומיה זאת. אם נבצר מאתנו להשקיף באור-אמת במקום שאין מוחו ולבו של בשר-ודם מסוגל להגיע. אם לא נוכל להציץ באספקלריה המאירה בענינים שהם כולם כבשי דרחמנא, הרי שלפחות נישמר וניזהר מלהציץ באספקלריה שמקטינה ומצמצמת ענינים אלו, העומדים ברומו של עולם.
ב.

נסתרים המה דרכי ה', נשגבים מבינת אנוש. "גזירה גזרתי חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה", "במופלא ממך אל תדרוש", "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" - יש ענינים בסודות הבריאה, אשר נכחם עומד האדם בשכלו הזערורי תוהה ומשתומם, אפסו כל מושגיו, כי מה מסוגל ילוד-אשה להבין בדעת האין-סוף אשר לתבונתו אין חקר. כל הגיגיו בענינים אלו אינם אלא אפס. סוד כזה מסודות הבריאה הוא ענין ההשמדה והחורבן, אשר לית מחשבה תפיסא ביה כלל.

גם חוקרי השואה למיניהם נלאו למצוא פתרון לחידת-חידותיה ולקרב אל השכל כמה וכמה ענינים סתומים הקשורים בהשמדת בית-ישראל באירופה, דבריהם בנושא זה אין בהם ממש. ההגיון הטבעי אינו יודע להסביר בשום פנים את פשר הצלחותיו של אותו צר ואויב היטלר ימ"ש, גדול הרשעים בתולדות האנושות; את עלייתו הפתאומית והשתלטותו שלטון בלי מצרים על רוב מדינות אירופה - וראש לכל: את שנאת-הטירוף שלו ליהודים! בה בשעה שיצא והתרברב לכבוש עולם ומלואו, ראה אותו רשע בעם ישראל כולו, למרות אפסיות כוחו, את אויבו הראשי. כל אימת שהיה מגיע בנאומיו לנושא היהודים, היה מאבד עשתונותיו כליל וצורח ממש כמטורף, עד כי הורגש בעליל שעיקר מגמתו ושאיפתו להשתלט על העולם חותרת לתכלית אחת: להשמיד ולהכחיד את עם ישראל וזכרו! וכאילו היתה מפעפעת
(עמוד יח)
בתת-הכרתו ההרגשה, כי כל עוד שעם-ישראל חי לא יתכונן ויעמוד איתן שלטון הרע והטומאה שלו.

כיוצא בזה נבצר מן השכל האנושי להבין, איך זה נרצחו ונשרפו מיליוני יהודים לעין השמש וכל האומות שהיה בכוחן למנוע הרג זה - כידוע לכל מי שהענינים האלו נהירין לו - לא נקפו אצבע להגיד למשחית הרף. וכך היה רצון ההשגחה העליונה: להרדים גם את העולם היהודי בכל פזוריו, שלא תיבקע מפיו הזעקה גדולה ומרה שתזעזע כל יושבי תבל, ולא נתקיימה בו עצת ההצלה "לך כנוס" והשק ואפר אשר יוצע לרבים, אם מתוך חוסר ידיעה והערכה על היקף האסון המתחולל בגיא-הדמים ואם בגין סיבות אחרות שא"א לפורטן.

אמנם לכל שאלה לחוד, לכל פרט ומקרה בפני עצמו יש תירוצים והסברים לרוב, אף כי בסופו של דבר אין הם מתקבלים על הדעת, והחידות מוסיפות להישאר באין פענוח. ברם, כל מי שמתבונן בתמונה הכללית על מלוא היקפה, רואה בעליל ומרגיש שכל היקף האסון היה לגמרי לא טבעי, אלא גזירה מלפניו ית'.

ג.
כל-כך נשגב הוא הענין הזה, עד כי אין ספק שאינו בתחום יכולת תפיסתו השכלית של ילוד-אשה. אך כמציץ מבין החרכים, מבין השיטין של דברי ראשונים כמלאכים אשר ראו כל דבר באספקלריה המאירה, ניתן ללמוד כיצד עלינו להביט על מוראות ההשמדה. וראשית יש להקדים מה שכתב הרה"ק המגיד מקוזניץ זי"ע בהגהותיו לס' "באר הגולה" של מהר"ל מפראג זצ"ל וז"ל בהגה"ה לבאר רביעי: "מה שתמה על מאמר בפרק הרואה, בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער כביכול מוריד ב' דמעות לים הגדול וקולם נשמע וכו' והיינו גוהה, תינח אחר חורבן ביהמ"ק אבל הזוועות הם מעולם גם לפני חורבן ומאי גוהה, קבל אמת ממי שאמרו אשר אבאר לך כי מששת ימי בראשית ועד עתה אין שום התחדשות לפניו רק בטרם כל נברא צפה והביט עד אחרית ותכלית עולמו בכל אשר יעבור מהמקרים והפגעים וסידר הכל בלוח וסדר זמנים כל אשר יהיה תחת השמים וכמו שדרשו חז"ל בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים המרמז לד' גלויות ורוחו של משיח, ועוד ברא הקב"ה כח והנהגה פנימית בתוך הנהגה הטבעית המסודרת כאשר יהיה אופן בתוך אופן, פירוש כאשר יאבו בני ישראל וישמעו
(עמוד יט)
בקול ה' לשמור תורתו ומצוותיו אז יתהלכו המערכות לפי עבודתם ואז ישתנה לוח הזמנים וכו' דיש דרך בענין קביעות העתים כי יש עת לכל חפץ וכו' עת להשליך אבנים זה שיעלה אנדריינוס ש"ט וינפץ אבני ביהמ"ק ועת כנוס שיבנה במהרה וכו', מכל זה אנו למדין כי יש לוח מסודר בחפץ הבורא מה שעתיד להיות מששת ימי בראשית עד אחרית תבל ומלואה, רק שהעריך והעמיד המשקל בבחירת בני-אדם, למשל אם עמד אדם הראשון בנסיון ולא אכל מעץ הדעת כי אז היה תיקון כל העולמות ולא נצטרך לכל הגלויות וכל הפגעים שעברו על ראשנו וכו', אבל כיון שלא נתקן כראוי חוזר חלילה והסדר עפ"י הלוח המסודר ועבר עלינו מה שעבר", עד כאן לשונו הק'. ועיי"ש עוד מה שהאריך בענין נשגב זה, שלפיו יבוארו כמה מאמרים סתומים בדברי חז"ל, וכן יש להבין בדרך זו מאמרם ז"ל אצל עשרה הרוגי מלכות שאמר הקב"ה כך עלתה במחשבה לפני ואם אינכם מקבלים את הדין אחזיר את העולם כולו לתוהו, כי כל הפורענות של עשרה הרוגי מלכות היתה קבועה בלוח הזמנים מששת ימי בראשית והיא אחת מסודות הבריאה, כי בלעדיה אין קיום לעולם ומן ההכרח שיחזור לתוהו.

באור דברים אלו עלינו לראות את השואה האיומה שפקדתנו בשנים ת"ש-תש"ה, כאשר ששה מיליוני יהודים מבחירי האומה נהרגו על קידוש-השם קבל עולם ומלואו ואין מכלים ועוצר בעד מלאכי החבלה. כי ברי הדבר שמאורע איום זה קבוע היה בלוח המאורעות שמבראשית, אשר בלעדיהם אין קיום לעולם, ולמטרה זו נשתלשל ובא לעולם שליח הסטרא-אחרא, אותה מפלצת-אימים בדמות היטלר ועושי-דברו ימח שמם, ואילו בו ברגע שנסתיימה שליחותם זו מיד נהרגו גם הם בידי אחרים או שהרגו את עצמם. השנאה העל-טבעית הזאת שקננה בלבו של אותו צורר כלפי היהודים באשר הם יהודים, וביחוד כלפי יהודים שומרי-אמונים לתורה ולמצוות, וביותר לבעלי דיוקן וחזות יהודית המעוטרים בזקן ופיאות - אינה מותירה שום ספק בלב כי עיקר מלחמתו היתה מלחמת הטומאה נגד הקדושה, מלחמה ששורשיה נעוצים במופלא ובנשגב מאתנו.

ולאור כל אלה - חלילה לנו להרהר על מה עשה ה' ככה לדור הזה, מה חרי האף הגדול הזה, כי אין אתנו יודע עד מה ועלינו רק להאמין כי כך עלה במחשבתו הקדומה של רבון כל העולמים, לעילא ולעילא מכל השגותיו של בן תמותה, ואת חקר א-לוה לא נמצא.

(עמוד כ)
ד.
ומצינו עוד מאמר נוסף משל המגיד מקוזניץ זי"ע, המפיץ גם הוא מעט אור על ערפילי ההשמדה בדורנו ותעלומותיה. כי הנה כתב בלשון רמז בספרו הק' "נזר ישראל" (פ' בשלח) כהאי לישנא: "תשלח חרונך יאכלמו כקש וכו', נ"ב קמיך וכקש לזימנא דאתי כמ"ש הר"ש מאוסטרופלי. וקצת היה בשנת ת"ח, ר"ת של ת'שלח ח'רונך, וא"א לפרש יותר אלא מפה לאוזן", עד כאן דבריו.

ואם כי מי יעמוד בסוד קדושים, אך יתכן לפרש דבריו הסתומים ע"פ המקובל מצדיקי אמת, כי מה שכתוב במגילת אסתר אות ח' גדולה בתיבת "ח'ור כרפס ותכלת" ואות ת' גדולה בתיבת "ות'כתוב אסתר המלכה" יש בזה רמז שגזירת ההשמדה אשר נחרצה בימי מרדכי ואסתר נדחתה לשנת ת"ח מן האלף הששי, בחינת דוחין את הגזירות, כי לא נתבטלה הגזירה מכל וכל אלא נדחתה לעת מאוחרת יותר. והנה גם בגזירת ת"ח ידוע שעמדו גדולי הדור וקיבלו על עצמם להיהרג על קידוש-השם ומכוחם ניצול חלק של עם ישראל מאבדון ורק החלק האחר הושמד. ואפשר שזהו תוכן דבריו הקדושים עה"פ ת'שלח ח'רונך ר"ת ת"ח, שקצת היה בשנת ת"ח והסוף יהיה לזימנא דאתי בבחי' יאכלמו כקש, היא גזירת ההשמדה הנאצית שנשרפו בה כקש מיליוני יהודים בכבשנים בוערים, ואי אפשר לפרש יותר אלא מפה לאוזן, כי בימיו לא היה המגיד הק' יכול לגלות את כל הענין הנורא של גזירה עתידה זו שעלתה בימינו.*)

ה.
כשם שעצם מהות ההשמדה הזאת, כל כמה שמתעמקים בה עדיין אפופה היא מסתורין כליל, ובשום פנים אין להבין ולקרב אל התפיסה האנושית כיצד בכל-זאת אירעה טרגדיה איומה כזו - כך גם אין להבין פשר תעלומה אחרת המעיקה על כל לב חושב ומרגיש, וביחוד לאלו שעולמם חשך בעדם ואיבדו בשואה את כל היקר והקדוש להם: לא זו בלבד שלא נותר מהקדושים הי"ד שום זכר ואפילו לבוא לקבר-ישראל לא זכו, אין שום מצבת-אבן המעידה על קיומם בעבר, ומהם שקברי-האחים הגדולים שהוטמנו בהם נחרשו והפכו לשטחי-בתים או לשדות-שעשועים, ורובם נשרפו ודשן אפרם הושלך המימה או פוזר לכל רוח; לא די בכך, אלא שגם אחרי השואה לא הונצח מותם וזכרם עד סוף כל הדורות.

*) המעיין בעומק דברי הרה"ק מקוזניץ רואה שראייתו מדברי הר"ש מאוסטרופולי הוא רק לענין שהכוונה לזימנא דאתי, ולא לעצם דבריו שם.

(עמוד כא)
אם לא היה בידינו לעשות מה נגד צורת הכחדתם מארץ החיים, הנה מה מאד ידאב הלב על כי גם אחרי החורבן הגדול לא התקינו להם זכר לימים הבאים במספד ונהי, כדרך שהתקינו גדולי ישראל אחרי גזירות השנים ת"ח-ת"ט - אם כי באופן יחסי היו אז ממדי האסון קטנים במדה רבה - את יום כ' בסיון לצום ולאמירת סליחות, או כדרך שחיברו קינות על גזירות ימי הביניים ומסעי-הצלב, על קהלות מגנצה ורמייזה ואשפירא שקידשו את השם, ולמעלה בקודש על עשרה הרוגי מלכות - וכאשר כל יהודי יושב על הקרקע בתשעה-באב ומקונן על חורבן ביהמ"ק שופך הוא דמעות כמים גם על הגזירות הללו, וכה נשאר זכרונם חי וקיים בעם ישראל. במה נשתנו, איפוא, גזירות השואה מכל גזירה, והלא בלי ספק היה מן הראוי לתקן גם אחריהם יום תענית וקינות?

אכן, המתבונן בתמונה הכללית רואה שוב כי אין זה מקרה, אלא כך הוא רצון ההשגחה העליונה, כי דוקא משום שהיקף האסון הוא כה איום ונורא, ששה מיליון יהודים - ובתוכם למעלה ממיליון ילדים רכים ועוללים - שניספו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, דבר שלא נשמע כמותו מיום שנברא האדם בצלם, דוקא בגין נוראיות הטרגדיה אין בנמצא שום מלה מתאימה אשר תוכל להביע את עומק הכאב הצורב בלבב פנימה. דלה מדי היא השפה האנושית מכדי לבטא נכונה את מלוא האכזריות הלא-טבעית שהוכיחה המפלצת בצורת אדם, או לתאר את גודל האבידה של חיי דור שלם והווי יחיד במינו, שנכחד מעל פני האדמה. לבו ומוחו של האדם אינם מסוגלים לתפוס מה התרחש כאן, אין שום ביטוי לכך, כי הרגשות האנושיים הטבעיים הם אפסיים מדי בשביל להרגיש כאב בעל היקף ועומק איום כזה. רק הדומיה האילמת, כדבר שנאמר "וידום אהרן", היא המבטאת את מחץ לבנו הרבה יותר מכל שאר הביטויים, שאינם הולמים ואינם מהווים את הביטוי הנכון בכגון דא.

רק מקונן כירמיהו, נביא ה', מסוגל היה לתת מבע לכאבו של כלל-ישראל בהתרגש עליו פורענות חורבן בית-המקדש, וכדבריו: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה את חללי בת עמי". הדמעה הטבעית, המוגבלת, שבשר ודם מזיל מעיניו אינה מתאימה כדי לבכות את חללי בת עמי. היה צורך בבריאה חדשה, במקור דמעה, כדי לקונן בצורה נכונה והולמת על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב.

(עמוד כב)
פרק שלישי
אלה אזכרה

למען ידעו דור אחרון בנים יולדו
יקומו ויספרו לבניהם
(תהלים עח)

א.

לא נייחד כאן את הדיבור על זכירת אשר עשה לנו עמלק של תקופתנו, אשר בעצם היא כחלק בלתי נפרד מן המצוה הכללית "זכור" ו"לא תשכה", כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, היינו עד שיכלה מן העולם מקור הרע ושלטון הרשע של זרע עמלק, המתגלה בתקופות שונות בכל זוהמתו, באין הבדל אם זהו עמלק או אגג או המן או היטלר ימ"ש - ואשר מעין צו זה מוטל על מצפונו של כל יהודי בן-דורנו, לזכור ולא לשכוח. אבל נעורר ונעלה כאן את זכרון ירושלים, את זכר מקור הקדושה שנתברכנו בו עת היינו שרויים בגולת אירופה, ואשר הוכחד ללא שריד באכזריות כה איומה. נמסור לדורות יבואו את רשמי אותה תקופה רבתי הוד ותפארת, עת היתה יהדות התורה והחסידות בשיא התפתחותה ושגשוגה; נספר להם על ענקי הרוח, ארזי הלבנון ואדירי התורה שהאירו את שמי עמנו, על גדלותו של דור-דעה שהתלבלב במלוא הפריחה ערב שקיעת שמשה של יהדות פולין, למען ישמר זכרם צרור בלב החיים עד לדור אחרית.
זכירה זו, יש בה משום יסוד גדול למעמדם הרוחני של הדורות הבאים. כמוה כעין זכר חורבן ירושלים, זכר מקור הקדושה שהיה לנו לפנים בעוה"ז על-ידי התגלות אור השכינה בביהמ"ק, ואשר גם אחרי חורבנו לא נפסק הקשר הנפשי בינינו מכח זכירה תמידית זו שאדם מישראל מעלה אותה פעמים אין-ספור בכל יום, בתפלתו, בסעודתו ועל ראש שמחתו, בחינת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ובגין אותו קשר החזקנו מעמד בכל המצבים הקשים והאפלים, כל אימת שחשך עולמנו בעדנו, עד הלום. כעין זה היא גם המשמעות המיוחדת של זכרון הקדושים אשר בארץ מדור לדור, שהוא המחבר אותנו

(עמוד כג)
עם מקור הקדושה. כי המשך הדורות הרצוף של עם ישראל הוא בבחינת "מקבלין דין מן דין ואמרין קדיש לעלם ולעלמי עלמיא", כשרשרת שכל טבעת מטבעותיה שלובה בחברתה ושילוב זה הוא יסוד קיומה. הבעיה הקשה של הדור שלאחר השואה היא כיצד לרתק את השלשלת אחרי שגידע בחרי אף קרן ישראל והושמד מעל פני האדמה דור שלם, שהיה בעצם עולם שלם של חיי תורה וקדושה בצורה העילאית ביותר, הלא כאשר מתפקקת חוליה אחת מן השרשרת לא יוכלו שוב להתחבר שתי קצוותיה, וכיצד יקבל הדור הבא את האור המשתלשל מדור לדור?

אלא שהעצה לכך היא, אם שארית הפליטה, האודים המוצלים שזכו עוד לראות אור, ישמשו כצינור להמשיך ולמסור את האורות שהבהבו בדורות הקודמים אל בני הדור העתיד. ולא רק את הענינים המעשיים ימסרו, אלא גם ובעיקר את האוירה הטהורה והמזוככת שריחפה אז, את האצילות-דקדושה ואת העדינות שהתבטאה בחיים- של-תורה על כל צעד ושעל, את תפארת המדות ואת הוד ההווי בכללו, כפי שזכו להם בני הדור הקודם. מורשה זו תעלה קורטוב של צרי ומרפא לשבר דורנו ותסייע לקשר ולחבר את ב' הקצוות של השרשרת, כדי שהדור הבא ינחול את דרכו מעברנו המפואר ולא יתחיל לפסוע בדרכים חדשות, שאפילו במדה ויהיו כליל על טהרת הקודש, הלא תיעדר מהן האצילות-דקדושה של המשך הדורות.
מה מאד מעיק על הלב, בזמן שמורגש בפועל איך הולך ודועך זכרו של אור העבר, חולפים על פניו באין-משים ועוברים לסדר היום, כשהשכחה והטשטוש משתלטים בכל. הרגשה מעיקה זו היא שדירבנה אותנו להקדיש מלין על רקע זה בסיום ספר זה בפרקים המיוחדים ל"סיום התקופה".

ב.

זכר ההשמדה והחורבן מחייב אותנו. אם לא היה לאל ידינו להציל את גופם של הקדושים, הרי מחובתנו כי לפחות נציל את רוחם. מצינו להבדלים בין דור לדור הגדרה בדברי חז"ל (שבת, דף קי"ב) "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני-אדם ואם ראשונים כבני-אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר". הנה הוזכרו בזה ג' סוגים: מלאכים, בני-אדם וחמורים. המלאך הוא כולו על טהרת
(עמוד כד)
הרוחניות, ללא שמץ של מזיגה חמרנית. האדם מהווה מזיגה של חומר ורוח, ואילו החמור כשמו כן הוא, כולו חומרי, ולא כחמורו של רפב"י שהיו ממוזגים בו גם כוחות רוחניים.

ואם כי בכל התקופות היתה ירידת הדורות, הנה חובתנו הפעם לשמור שהירידה לא תיהפך להתדרדרות מסוג אחד לסוג חדש לחלוטין. בדור שקדם לזה שלנו, הרי הטובים שבעם - בני-תורה וחסידים - התביישו בשאיפות חומריות בכל מצב שלא היו, גם בעת ירידה ונפילה ממדריגה לא היו אלה כי אם במעשה, בעוד שהשאיפה הוסיפה להישאר בטהרתה: ליהנות אך מחיים רוחניים עילאיים. כתוצאה משאיפה זו היו האנשים נכונים תמיד לכל קרבן אישי ולכל ויתור למען התורה והעבודה ולמען הזולת. את האנוכיות מאסו בתכלית המיאוס, את הקריירה לא חיפשו ואפילו לא את זו הרוחנית. מכח תכונות אלו גדלו והצליחו בעלייתם במעלות התורה והיראה - ואת רוחם זו עלינו להציל!

אין אמנם שום ספק בדבר, שעם כל ילד שמצילים לחיי תורה הצלנו עולם מלא, אבל המחסור העיקרי בדורנו הוא מחסור בגדולי תורה, באנשים אשר רוח בהם ושיוכלו להאציל מרוחם על העם. אם בכל הדורות היה תפקיד זה ראשון במעלה, הרי אסון ההשמדה שפקד אותנו מטיל עלינו חיוב כפול לגדל ולהצמיח מחדש את יחידי-הסגולה בישראל, בהם היה הדור הקודם מבורך בשפע. תפקידו המיוחד של דורנו הלא הוא: להקים מחדש את לגיון המלך שהוכחד ולהקדיש את מיטב הכוחות לחינוך הדור החדש, הן חינוך לכל ילד יהודי באשר הוא יהודי שיהא נאמן לה' ולתורתו, והן חינוך מיוחד ליחידי-סגולה, שהם נשמת העם. וכהא דאיתא בזוהר הקדוש (פ' ויצא) על הפסוק "ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", שמדתו של יוסף הצדיק היתה יסוד, וצדיק יסוד עולם, ואחרי שנמכר אמר בנימין "כיון דאיהו אתאביד אנא אהא נטיר אתריה דאחי" וכו', והתחיל להתנהג בפרישות ובקדושה יתירה כיוסף, וד"ל. ולתפקיד מעין זה מעורר אותנו זכר השואה, הן בחיי הכלל והן בחיי הפרט.

ג.

אמרו חז"ל: "קשה סילוקן של צדיקים ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומן חורבן ביהמ"ק, דאילו בתוכחות כתיב
(עמוד כה)
והפלא ה' את מכותך, ואילו בחורבן ביהמ"ק כתיב ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, וכל-כך למה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (מדרש איכה). וכוונת דברי המדרש ביאר ב"יסוד העבודה" (ח"ב, פ"ג, ד"ה "ובסימן כ"ט") "דהנה תיבת פלא שורשה הוא דבר המכוסה ונסתר מדעת בני-אדם, כמאה"כ כי יפלא ממך דבר למשפט שפירושו מכוסה, וכמ"כ גבי תוכחה שע"י הצ"ח קללות נראה לעינינו שזה כמו הסתרת פנים כביכול לכן כתוב והפלא ה' את מכותך, אכן עדיין אין ההסתר כי אם יסורי שעה מפני שנתמעט גילוי השגחת השי"ת על בני ישראל וכו' מ"מ יש עדיין השראת השכינה במקומה המקודש בביהמ"ק אשר ה' משרה שכינתו בתוכנו אכן בחורבן ביהמ"ק אשר נסתלקה שכינתו לגמרי אז נכפל ההסתר כפליים, וזהו ותרד פלאים, ב' פעמים הסתר, ואולם בכ"ז השכינה מצויה גבי צדיקים כמאמר חז"ל (מגילתו דף כ"ט) ואהי להם למקדש מעט וכו' ר"א אומר זה בית רבינו שבבבל, ובירושלמי: והיה כל מבקש את ה', מכאן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני השכינה, ועוד אחז"ל ע"פ חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו, והלא לפני אליהו היה עומד אלא כל העומד לפני רבו כאילו עומד לפני השכינה, ולכן בסילוקן של צדיקים ההסתר כפול ומכופל לכן כתיב הנני מפליא הפלא ופלא, כולל הסתר התוכחה הסתר בגילוי ההשגחה הפרטית, הסתר ע"י גלות השכינה ממקומה המיוחד מביהמ"ק, שלישית שאפי' בבחי' ואהי להם למקדש מעט שהוא בית רבינו שבבבל ג"כ נסתלק", עיי"ש המשך דבריו באריכות.

ולאור דבריו הקדושים י"ל, דהנה כל כמה שההסתר גדול בחיי הפרט וכל התוכחה כבר נתקיימה בו, ואפילו כאשר ההסתר כפול בהיותו מקיף את כלל ישראל, בחי' בית המקדש בחורבנו, כאשר העם כולו טובע בים של צרות - הנה כל עוד קיימת פינת יקרת זו של "בית רבינו שבבבל" עדיין אין ההסתר נורא כל-כך. בצר לו נכנס היהודי לבית הצדיקים ויונק משם עידוד וחיזוק בכל עניני הגופניים והרוחניים, אמונתו בהשגחת השי"ת מתחזקת והוא יוצא מתוך הבית כבריה חדשה. וכענין הפרט כן עניני הכלל יש להם פותר, עיני העדה הם בבחינת האורים והתומים של הכלל וכל הדבר הקשה ישפוטו הם ועל פיהם ישק כל ענין. אבל דא קשיא מכולן, סילוקן של צדיקים וחורבן בית רבינו שבבבל, זהו הגדול שבהסתרים.

והנה על דורנו, דור של חורבן ושואה, התרגשו ובאו כל עניני
(עמוד כו)
ההסתר הנזכרים. נתקיימה בנו בחי' ההסתר הראשונה של התוכחה, כל הצ"ח קללות וגם כל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה באו עלינו בכל מיני עינויים ומיתות משונות אכזריות שלא נשמע כמותן מימות עולם. נתקיימה בנו בחי' ההסתר אשר בכללות עם ישראל, עם הריגת רוב מנינו ובנינו של העם, שהיא בחי' חורבן ביהמ"ק. אך ההסתר האיום מכל שפגע בנו זהו סילוקן של צדיקים, מאורי האומה, גאונים וקדושים שכל אחד מהם האיר כשמש בצהרים במדינה, בעיר, בחוג ובסביבה בה חי ופעל, ובכל המצבים הקשים שעברו על הפרט ועל הכלל. כל אחד מהם הקרין סביב לו אור של תורה, אור של חיי קדושה וטהרה, כל נכה-רוח ומר נפש היה מוצא תרופה לנפשו הדואבת מדי בואו במחיצתו ומתחדש כבריה חדשה. אוי לו לדור שכך עלתה לו בימיו, שחשכו בעדו המאורות וההסתר כפול ומכופל מסילוקן של צדיקים ומחורבן בית רבינו שבבבל. אוי לנו שלקינו בכפלי-כפלים, וכדברי המקונן בתפלת יום-הקדוש "תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, על תופשי משוטיך במים אדירים, מפענחי צפונים ומגלי מסתורים, המשכילים כזוהר הרקיע מזהירים, חנון הביטה ממרומים, תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים, תראה בפרגודך ותעביר כתמים, מלך יושב על כסא רחמים".

ד.

ואולם, לא פחות ממה שיש לקונן על ארזי הלבנון אדירי התורה, ידוה הלב על "בית רבינו שבבבל", על האוירה הקדושה וההווי היחיד-במינו שנרקם במשך דורות סביב לבית רבינו, היא האוירה העילאית שמלבד הכהנים בעבודתם סייעו לטפחה ולזככה גם הלויים בדוכנם והישראלים במעמדם, הלא המה יהודים קדושים ופשוטים בתכלית, יהודים ברי-לבב אשר את כל ישותם אפפה אך אוירה רוחנית.

אותם יהודים פשוטים היו זוכים בענינים מיוחדים למדה של גדלות עילאית, אף כי הם עצמם לא חלו ולא הרגישו כלל בגדלות זו. יסוד גדלותם ננעץ בכך שהם היו טבעיים לחלוטין ולא קינן בהם אף שמץ של מלאכותיות. כל עניניהם הרוחניים היו טבעיים, ללא שום כחל ופרכוס. כל הרגשותיהם באהבת ה', באהבת התורה ובאהבת ישראל היו טבעיות ממש, כאהבת אב לבניו שהיא טבועה בנפשו.

(עמוד כז)
אמונתם הצרופה היתה ספוגה בדמם כתכונה מתכונות הנפש, טבעית כליל. לבם היה מטבעו לב יהודי אמיתי, שאין צורך לעוררו ולחממו, להלהיבו, אלא מטבעו לב חם הוא וער לכל דבר טוב. כל אבריהם היו אברים יהודיים טבעיים, כפי שהם צריכים להיות. ולשם הגדרה נכונה מה פירוש אברים יהודים טבעיים, נזכיר כאן מה שכתב האדמו"ר הק' מפיסצ'נה הי"ד (בספרו "צו וזירוז") בהגיעו לגיל ארבעים, שהתבונן מה יקבל עליו ביום זה ועל מה יעשה תשובה, אם שישקוד על התורה הלא גם עד עכשיו היה שוקד, ואם להטהר מתאוות עוה"ז הרי גם עד עתה היה נזהר, אלא שעיקר רצונו הוא להיות יהודי אך אינו מוצא בעצמו אבר יהודי, לפיכך הריהו מקבל עליו להתגייר מעתה ולהיות יהודי בכל אבריו. והדברים עמוקים למבין, וזה כלל גדול בחסידות, שיכול אדם להיות טוב ויאה בכל עניניו, אך העיקר חסר אצלו. איה הוא עצמו, היכן מוחו ולבו היהודיים, איפה דמו ושאר אבריו הישראליים?

עיקר דרגתם של בני אותו דור-דעה התבטא בכך, שהיו יהודים בכל מהותם. כי יש לך אדם הנחשב כיהודי מחמת שנולד אצל הורים מזרע ישראל, או מפני שהוא מתנהג כיהודי בכל סדרי חייו, אך יש שהוא יהודי בעצם מהותו ובכל מציאותו כל רגשותיו השקפותיו ודעותיו הן יהודיות, לבו לב יהודי ודם יהודי טהור מכל הבחינות נוזל בעורקיו, וכלשון הכתוב במגילת אסתר: "איש יהודי היה", כל אישיותו היתה יהודית. ומכיון שהיו יהודים טבעיים, היו גם תורתם ותפלתם, מדותיהם ומעשיהם הטובים, טבעיים ולא מלאכותיים. ומאחר שהכל היה טבעי אצלם בתכלית הטבעיות, הרי מעולם הם לא הרגישו כי ראויים המה לאיזו שהיא הערכה והערצה גמול מעשיהם הטובים ולא החזיקו טיבותא לנפשייהו. והנה כדרך שיש הבדל עצום בין הלה שמנהל את עסקיו על-ידי הון עצמי לבין זה שמנהל אפילו מסחרים גדולים אך ההון איננו שלו, כל הממון לקח בהלואות מאחרים וכל משבר קל עשוי להביאו לידי פשיטת-רגל - כך גם, באין ערך, ההבדל הגדול בין זה שתורתו ועבודת ה' שלו היא טבעית, לבין זה שאין זה אצלו טבעי ממש.

עיקר עבודתם הקדושה של יהודים טבעיים אלו היתה לעקור את שרשי הרע הסמויים ביותר, אשר לאו כל יד אדם מגיעה לשם. וכמד"א בספר הק' "פרי הארץ" (פ' תשא) וז"ל: "כללא דמילתא
(עמוד כח)
שכל אדם צריך מצרף לחכמה וכו' ולא יסמוך במה שלא עבר עבירה מימיו הרי מסתמא כל כוחותיו קשורים בו ית', שאין ראי' לדבר וכו', מה בכך שלא עבר עבירה הכתובה אם שורש העוון עצמו אינו נמחק מלבו הרי קשור בו" וכו', עכ"ל. בנקודה זו היתה עמדתם העיקרית, ועליה תפארתם.

עוד זאת הרגישו אצלם בכל ענין, שהם אנשי איכות ולא אנשי כמות. תמיד היו מחפשים בכל דבר את הנקודה המרכזית, מה ה' אלקיך שואל מעמך בשעה זו - והרי בידוע שהכמות היא משכן הגשמיות, בעוד שהאיכות מעון לרוחניות. לפיכך היתה תורתם תמימה ומשיבת נפש, מטעם זה היתה יראתם טהורה ולכן גם עמדה לעד, דהיינו גם בשעת נסיון ומשבר נפשי. העמקות, החכמה והתבונה היו מעוטפים אצלם באדרת של תמימות, כנות וישרות הלב. גדלותם בתורה וביר"ש היתה חבויה בלבוש של פשטות.

ומעלה מיוחדת בפני עצמה שהצטיינו בה, הלא היא התמימות. כי הנה ישנם ב' סוגים של תמימות, למן התמימות הפשוטה, בחי' תמימות-תתאה, ועד לבחי' תמימות עילאה, אשר האדם מגיע אליה רק אחרי שנפשו נזדככה בכור המצרף וכבר התגברה על כל המחיצות של היצרים האפלים, שאז זוכה האדם לתמימות מושלמת. תמימים היו עם ה' אלקיהם ובתומם התהלכו לפניו כל ימיהם, וקידשו שם- שמים בחייהם ובמותם, עת הגיעו לדרגה של שלימות במדת תמימות עילאה.

הרבה היה ללמוד מהם בחייהם, והרבה יש לספר אודותם אחרי שעלו על המוקד ונתעלו בסוד קדושים. יהא זכרונם לברכה, וזכר נועם הליכותיהם יעורר לבבות מבקשי ה' ללכת בעקבותיהם.

ה.

ואלה אזכרה - גם את האורות-מאופל אשר נצנצו מתוך העלטה הכבדה דוקא בימים שחדל בהם כל חזון. מני תהומות של חושך וערפל, כאשר אף ניצוץ של אור לא הבהב באופק, זרח לפתע כשמש בצהרים אור טמיר ונעלם, הגנוז בנשמת בני-ישראל. זה אור הגבורה העילאית, הגבורה הרוחנית שגילו אלה הקדושים הבלתי-מנוצחים אשר רוחם היהודית הטבעית לא נשברה ולא נכנעו בפני שלטון הסט"א,
(עמוד כט)
וגם כאשר נחרצה גזירת השמד על גופותיהם ועמדו על סף המוות לא התבטאה עיקר מלחמתם הנגדית בהכרזת מרידה ארצית בשלטון הארור של הנאצים ימ"ש, מכיון שלא בזה הם ראו את נצחונם אחרי שהרגישו שגזירה היא מלפניו ית' ואין להרהר אחריה כי אם לקבלה באהבה, כי כך עלה במחשבה הקדומה לפניו ית', אלא עיקר מלחמתם בכל עוז נגד רוחו של אותו צר וצורר ימ"ש - שיותר משביקש להשמיד את גופו של עם ה' היתה עיקר מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים לשבור את רוחם, כפי שידוע מכמה עובדות, כי אותו רשע ידע והדגיש היטב ברוח הכבירה שמפעמת את בני ישראל ואותה חפץ להכניע ולמגר.

קדושים אלו שהיו המיוחדים שבעם, בני-תורה חסידים ואנשי-מעשה, התרוממו לדרגה עילאה של קידוש-השם כאשר לא נאבקו למען החיים ולא פחדו מפני המוות, אלא התמרדו כנגד היטלר ימ"ש במרידה רוחנית, בידעם נאמנה כי עיקר ההתמודדות בין כוחות הקדושה לבין כוחות הטומאה והסט"א הוא במלחמת הרוח. לפיכך גם הלכו אל העקידה בהתרוממות רוח של גיאות ועליונות-דקדושה, מבט עיניהם נשקף כדרך שבן המלך מסתכל על אוכלי-אדם מן הגזע הארור והמסואב שבאנושות, עת נשבה בידיהם, והם קיבלו עליהם את הדין באהבה ובריקודי "ב'רוך א'לקינו ש'בראנו לכבודו" (שידוע הר"ת: ב'א'ש'). הסיפורים שבפי עדי ראיה אודות הקדושים האלו, מדהימים ממש ונשמעים כעובדות שלא מעלמא הדין, קשה להשיג כיצד יכלו להתרומם בתנאים כאלו לדרגה עילאה כזו.

כיוצא בזה נראו האורות מאופל, אור הנשמה היהודית, אחרי החורבן וההשמדה, כאשר גם אלה שבימי השואה נטמעו בין העכו"ם ושכחו את צור מחצבתם, וכן אלו התינוקות שהוריהם המושמדים השאירום אצל הגויים או במנזרים, ואשר לא ידעו לחלוטין שהם מזרע ישראל, אך בעבור ימי המלחמה בבוא אליהם שארי-בשר שרידי חרב להוציאם ולהשיבם לחיק עמם, נתעורר בהם הניצוץ הקדוש שמהבהב בנשמת כל יהודי והניצוץ נהפך ללהבה, לשלהבת י-ה, ושבו בנים לגבולם - חזיון אשר אפילו הטובים שבאומות-העולם השתוממו נכחו ולא השיגו את פשר הדבר הגדול הזה. והוא הענין שנרמז במראות הסנה, עת גילה הקב"ה למשה רבינו במדבר חורב כי "הסנה בוער באש ואיננו אוכל", דהיינו שאין מקום לפליאתו כיצד יוציא את בנ"י
(עמוד ל)
ממצרים אחרי שכוחות כל מ"ט שערי טומאה אכלו בהם בכל פה, כי בכל נשמה יהודית מצוי כח טמיר שהוא בלתי-מנוצח לעולם, ותמיד ישאר חי וקים.


ובבואנו עם הספר, עתירתנו כי המאמרים הקדושים שבו יעוררו בלבבות כל ההוגים בו אהבה ויראה ורצון לעבודתו ית"ש, ויעלה זכרוננו לטובה לפני הקב"ה לזכרנו בזכרון טוב ולפקודת ישועה ורחמים, ותיראה לפניו העקידה הגדולה של ששה מיליוני יהודים קדושים, ובטובו הגדול ישוב חרון אפו מעמו מעירו מארצו ומנחלתו, ועוד יזכור לנו זכות אהבת איתן אדוננו, רבוה"ק אשר מדור דור - מ"באר-אברהם" עד "בית
אברהם" - וזכות הבן הנעקד כ"ק מרן מוהרשד"י הי"ד, וזכות כל הקדושים התמימים אשר נשפך דמם כמים על מזבח אהבתו וקדושת שמו ית'. יזכור אהבתם ויחיה זרעם.

המצפה לישועה ולנחמה ולגאולה קרובה בב"א

שלום נח ברזובסקי
בלא"א הרה"ח הק' ר' משה אברהם הי"ד מברנוביץ.